תגובות למאמרה של ורד נעם, גיליון פרשת וארא
בית הכנסת במגננה
המפתח לפתרון השניות הדתית מצוי במאבק בשוויון המוקצן המאיים על שרידותה של החברה
מאמרה החשוב של פרופ' ורד נעם נוקב ויורד עד לשיתין של קיומנו כיהודים המבקשים לחיות את המסורת והברית בעולם מודרני. אכן, כדבריה, אין זה מאמר פמיניסטי העוסק בהלכות בית הכנסת, אלא מאמר המבקש לתבוע כנות ושלמות במימוש הברית, קיום מצוות שאינו מתקיים באקס־טריטוריה אלא פועל על החיים ובתוכם, כפי שהם כיום.
האתגר הוא עצום, ואני מזדהה איתו בכל לב; ועם זאת, דומני שהפתרון שעולה מיניה וביה במאמר הוא פתרון קל מדי. פרופ' נעם מחמיצה את מה שהוא אולי היסוד העמוק ביותר להתנגדות לשינויים בסדרי התפילה, ואני מבקש לדובב יסוד זה – דווקא באמצעות הנושא הישיר של המאמר, כלומר מעמד האישה ובית הכנסת.
"חיי הנפש שלנו מחולקים במחיצה, ממש כמו בבית הכנסת", כותבת נעם. מדוע אנו עושים זאת? מדוע אנו מרחיקים מעצמנו את התודעה המודרנית בשעה שאנו עסוקים במסורת? לפי נעם, אנו עושים זאת כי אנו מבקשים להגן על המסורת מביקורת, לשמור עליה מפני שאלות קשות מדי, להבטיח את שרידותה לדורות הבאים. אך האמנם זו הסיבה היחידה? או אפילו העיקרית?
לא. הסיבה העמוקה ביותר להדחקת התודעה המודרנית ממרחב המסורת היא הבעיות שאנו חשים בתודעה המודרנית עצמה. לצד הישגיה של התודעה הזו, שהשתלטה על מרחב החולין שלנו, היא גם הרסנית, כזו המכרסמת בשורשי הקיום שלנו.
הגבריות והנשיות, הקוטביות המינית, הפסיכולוגית והחברתית, חיונית לבניית תאי החיים של החברה: המשפחה, הדורות הבאים, הקהילה. החברה שאימצה ללא סייג את התזה החדשה של השוויון מתפוררת למול עינינו: רבים מאוד מבניה ומבנותיה נידונים לחיי בדידות ארוכים, או כאלה המשובצים במערכות יחסים קצרות ובלתי יציבות, חיים רוויי תסכולים וסבל.
אפשר להתווכח על היתרונות והחסרונות של החיים המודרניים, אבל אי אפשר להתווכח עם הדמוגרפיה, הקובעת שהחברה המערבית היא חברה שוקעת, חברה שאינה מאמינה בעצמה די כדי להבטיח את קיומה בדורות הבאים. מה שמתרחש באירופה מול עינינו הוא תופעה מדהימה: חברה שמעלה על נס את ערכי החירות ואת מעלת האדם, חברה עשירה ומשגשגת, בעלת הישגים תרבותיים של מאות שנים פוריות, מתאבדת למעשה ועומדת לפנות את מקומה ואת הישגיה לטובת חברות פרימיטיביות וחשוכות, הניחנות בחיוניות גדולה יותר.
העובדה שבבית הכנסת יש עדיין הבחנה בין גברים לנשים מותירה את בני הקהילה הדתית כמי שיש בעולמם גברים ונשים, יש בעולמם משפחה, יש בעולמם תפקודים שונים. זהו עולם חי שיש בו מתח וקוטביות, ולא עולם של שממת־שוויון מכסה כול.
נגד הגל הליברלי
איננו מתקנאים בשוויון הגמור הנוהג בעולם המערבי. אנו צריכים למצוא דרך שבה חירותה וכבודה של האישה לא יהיו כרוכים בשלילת ההבדלים המהותיים, הבדלי נשמה והבדלי תפקוד חברתי, שבין המינים. "האישה המשכילה ובת החורין של ימינו מציבה בעצם הוויתה איום על עולם המושגים המקודש והמוגן של בית הכנסת ונספחיו", כותבת נעם. אני סובר שהיא טועה. לא עולמו של בית הכנסת טעון הגנה, אלא עולמה של המשפחה ושל החברה. הדשא של השכן, זה שאין בעולמו כל אפליות, מצהיב ומעורר בהלה, ולכן אנו דבקים במה ש'עובד' אצלנו.
ואחרי הכול, את האמת אי אפשר להכחיש: לא ניתן להמשיך ולכלול את האישה באותה קטגוריה של עבד וקטן, ואין כל הצדקה הלכתית־מושגית לדברים רבים שאנו נוהגים בהם, כאילו האישה של היום היא האישה שחכמינו הכירו. צודקת נעם גם כשהיא תובעת שנחדל מהדיכוטומיה ונעמיד מערכה אמיצה וישירה בכל החזיתות; אך היא טועה כשהיא סבורה שאימוץ אותה חשיבה 'מודרנית', ומימושה גם בתוך בית הכנסת, הם הפתרון הטבעי והפשוט. אפשר שהפתרון נעוץ דווקא בביסוס עמדה בהירה, כזו המכילה גם מרכיבים מהותניים וגם מרכיבים שוויוניים, ואימוצה בכל שטחי החיים: לא רק לתת מקום לשוויון בבית הכנסת, אלא גם לתת מקום להבחנה ולמהותניות מחוצה לו.
לעת עתה זה בלתי אפשרי: במרחב הכללי, החולי, אפשרנו את צמיחתו של איסור גורף וחמור, לעתים כזה המעוגן בחוק, על כל התנגדות לשיטפון הליברלי. כיום אין אדם רשאי לדבוק בעמדה הרואה הבדל בין גברים לנשים, או בזו הרואה בהומוסקסואליות בעיה ולא גאווה, בזו המעדיפה נאמנות וצניעות על פני חופש מיני, או אפילו באמונה שיש תפקיד ייחודי לעם ישראל והבדל מהותני בין יהודי לגוי. במצב זה אין פלא שהעמדות הללו מוצאות מפלט במרחב הדתי. שם עוד מותר. אמור מעתה: לא רק מקדש־מעט אלא מפלט־מעט.
החברה היהודית, ובעצם החברה המערבית כולה, חייבת להגן על עצמה מפני התפיסות הליברליות הקיצוניות המאיימות על עצם קיומה. עליה לעשות זאת בחזית האמיתית – כלומר במרחב של הדיונים החברתיים הכלליים, אלה המשפטיים, החינוכיים, הציבוריים – ולא לבצר את בית הכנסת כמפלט־מעט. כפי שהסבירה פרופ' נעם, המלאכותיות הזו אינה טובה ליהדות, אינה טובה לבית הכנסת, אינה טובה לברכת המזון. אך האלטרנטיבה גרועה יותר. כי כל עוד יש בבית הכנסת תזכורת למושגי היסוד המהותניים של גבר ואישה, גם אם היא נעשית בצורה שיש בה אפליה מקוממת לעתים, לא אבדה תקוותנו לשמירת הגחלת של הנורמליות.
אם יצליחו יום אחד הכוחות השמרניים הפועלים בזירה הכללית לעצור את הגל הליברלי הקיצוני, ייפתח הפתח לשחרור בית הכנסת מתפקיד כפוי־טובה זה. מבחינה זו, ייתכן שבני הברית האמיתיים של חזונה של פרופ' נעם הם דווקא 'מרכז שלם' ודומיהם, ואילו מעכבי התהליך הם 'משפחה חדשה' ודומיהם. לדאבוני, רבים מן הליברלים הדתיים, עמוסי כוונות טובות, נופלים בפח הזרם הכללי הזה כפרי בשל.
שבירת הדיכוטומיה שמבקשת פרופ' נעם חייבת אפוא להיעשות בתנועת־מלקחיים: הצבת עמדה יהודית בהירה ומשמעותית במרכז השיח הכללי, שיח החולין, ופתיחת בית הכנסת לנורמות המקובלות עלינו במרחבי החולין. תנועת מלקחיים זו, ובמיוחד חלקה הראשון, תוכל להתממש רק מתוך מנהיגות אינטלקטואלית אמיצה ורחבת מבט, מנהיגות שהמבנה הנוכחי, המחלק בנוחות את המרחבים, אינו מכריח אותנו לייצר.
יואב שורק
![]()
———–
חינוך חסר
ניכר כי דבריה של נעם נכתבו ברגישות ובתום לב. למרות הביקורת הנבונה שמטיחה הכותבת בחברה, הישרות וגילוי הלב אינם פוגמים ברכות המילים. בעיניי זוהי אולי התובנה החשובה ביותר מן המאמר. כל עוד הדברים נאמרים בחן ובשכל טוב הם ייפלו על אוזניים קשובות. התלהמות והתבצרות באמירות מוחלטות וצורבות משיגות על פי רוב את היפוך המטרה.
אודה ולא אבוש: אני אוהבת את מילות התפילה ואת הניגונים. הם מעוררים בי נוסטלגיה ורגשות עמוקים. יותר מכך, גם ההתקהלות סביב בית הכנסת וסביב טקסים בקהילה חשובה בעיניי. בהתאגדות בשבתות ובמועדים סביב המכנה המשותף של בית הכנסת, התפילות, הניגונים והקהילה, יש עצירה של ממד זמן החולין והשראה של קדושת היום, שלווה, יופי ורוגע.
בחלוקה הארגונית הנבונה של הכותבת אני מוצאת את עצמי בקבוצה השלישית של הנשים באופן שבו הן מתייחסות לבית הכנסת. להזכירכם, במקום זה מוצבות נשים המבכרות לממש את חיי הרוח וחיי המעשה שלהן בעולם החולין. נשים אלו מדירות על פי רוב את רגליהן ממרחב בית הכנסת. אני בהחלט מסכימה עם נעם על ההשגה שרוב הגברים אינם מעודדים את הימצאותן של נשים חזקות במרכז הכובד של מה שעדיין מוגדר במחוזות רבים כמעוזם של הגברים.
מכשול בבית הכנסת
יתמה הקורא וישאל את עצמו מדוע למרות היחס החיובי שלי אל התפילות ואל הקהילה אני ניצבת במקום השלישי המרוחק. התשובה היא פשוטה. אינני אוהבת את המעמד השקוף. בעולם המעשה שלי יש לי מעמד. אני זוכה להערכה ולהתחשבות. בעולם הקודש, המתרכז סביב בית הכנסת, אכן נפקד מקומי ומקומן של נשים רבות החשות כך. כשאני עושה חשבון נפש ביני לביני ברור לי שאחת הסיבות להימצאותי מחוץ למגרש המשחקים של בית הכנסת היא חוסר ידע מעמיק בנושאים האמורים להוות נדבך עיקרי בבניית חיינו היהודיים.
החינוך היהודי של הבנות בדורי לקה בחסר. אפשר לומר שהידע של 'מה ואיך' הוטמע בנו ביסודיות. למדנו היטב מה מותר ומה אסור וגם איך לבצע את הדינים עד לפרט האחרון. לצערי, מעולם לא למדנו מי קבע, איך ההלכה נקבעה, כמה דיונים היו, כיצד הכריעו איך לנהוג, מתי הונהגה המצווה המדוברת, מה מכל המצוות שאנו מקיימים הוא מדאורייתא, מדרבנן, מנהג אבותינו, חומרות וכו'. על פי דבריה של נעם עדיין לא חל שינוי מהותי בנושא ברוב מוסדות הלימוד וחבל.
חוסר הידע מהווה מכשול בחיבור אל בית הכנסת. אדם שכבר עבר כברת דרך בחייו מעדיף לשחות במים צלולים מאשר לדשדש במים עכורים. הרבה יותר נוח לו להיות במקום שבו למילה שלו יש משמעות מאשר להיות תמיד בעמדה נמוכה ומתגוננת של מי שאינו בקי בפרטים. הבנה וידע של המקורות אכן עשויים היו לקרב נשים דעתניות אל היכל התפילה.
נשים הנוטלות על עצמן להביא לשינוי בתפיסת העולם 'זוכות' למבט תמוה ולגיחוך בעיני המתבונן המסורתי. היהדות שלנו היא עדיין אותה יהדות אשר כדבריה של נעם אומרת על התנהגויות שכאלה: ס'פאסט נישט. ההתייחסות היא אכן הרבה יותר למה שהורגלנו אליו משחר ילדותנו מאשר למציאות הנוכחית ולמציאות העתידית.
הנגיעה האישית של נעם באישה שבתוך מתחם בית הכנסת מעמדה לא נותר שקוף וכל רואיה ניחמוה באבלה מחזקת את העובדה שאכן יש מקומות שבהם הזמן איננו עומד מלכת. ברוב הנושאים ביהדות השינויים הקלים מתבצעים באופן איטי מדי והדרגתי מדי. אין ספק שעולם היהדות איננו יכול להיוותר מאחור.
תקוותי שדבריה החכמים של פרופ' נעם, הנובעים ממעיין הידע בים התרבות וההלכה היהודית, ייפלו על אוזניו של מי שלבו פתוח ונפשו חפצה בהנגשה ישרה ורכה של היהדות לציבור הנשים. אלה מבקשות להוות חלק אינטגרלי מעבודת הבורא הקולקטיבית ולא להיוותר בבדידותן. 0
רחל בן־לוי
ד"ר רחל בן־לוי היא מדענית, מחברת הספר 'אור חדש יאיר'
————-
לשוב אל
התפיסה הנקבית
את מאבקן של הנשים להיכנס אל התחום הגברי אנו פוגשים גם בווריאציה לא דתית – במאמץ של הנשים להיכנס אל הצבא ודווקא בתפקידים הגבריים. ועל כך תהיתי – מדוע לנסות להגיע לשוויון במקומות הללו? הרי בולט כוחן של הנשים ביופי ובהרמוניה הצורנית שנתברכו בה, לא רק הפיזיים אלא אף היצירתיים. מדוע ה“פזילה“ הזו אל הכוחניות הגברית?
התשובה לכך היא, למרבה האבסורד, השתלטות תפיסת העולם הגברית על התנהלות המציאות. על פי תפיסת עולם זו, היא התפיסה המערבית, רק מי שפועל ונע קיים. אולם לא זאת תפיסת היהדות את המציאות. תפיסתה של היהדות היא תפיסה "נקבית" ולא זכרית. את מרב המשקל במציאות היא נותנת לקיימות הפיזית שכוחה הוא לא בפעולתה אלא בעוצמת הכלתה: אסתר "טורפת" את אחשוורוש אף שמבחינת הכוח הפועל אחשוורוש הוא זה שאונס אותה; לעולם שייכותו הלאומית של הוולד ביהדות אינה על פי הזכר אלא אך ורק על פי הנקבה. הפעולה והתנועה החד ממדיות והכוחניות מוכלות בתוך הרחם הנשי והופכות להיות תלת ממדיות, בעלות עומק.
העולם המתנהל על פי קוד החיים הנשי הוא הרבה יותר מרתק כיוון שהוא "הופך" את התנועות הזכריות שבתוכו לתוצרים "נשיים". אבל מה שקורה עכשיו הוא אבסורד אחד גדול. באות נשים וזונחות את עצמן, ומחפשות את העצמתן דווקא במרחב הפעולה הגברי. מי צריך נשים שסוחבות אלונקה? לסחוב אלונקה זה רק אמצעי, לא המטרה, גם אם מתלווה לסחיבה הזו משב הרוח של אגו הפעולה…
אותו הדבר בדיוק אמור ביחס לרצון הנשים להיות שותפות שוות בבית הכנסת ובבית המדרש. המקומות הללו הם אילוץ שנכפה עלינו על מנת שנתרגם את התכנים שבהם אל העולם ההרמוני שבחוץ. בתקופת האבות, הסתירה התורה שיעקב למד בבית המדרש כי לא שם אמור היה להופיע תוצר הגאולה, אלא בחיבורים האינטימיים שניסה ליצור עם העולם שסביבו, בתיקון המטבע והשווקים, בעידון הבשר, באופן שישאו את עומק התכנים שקנה בבית המדרש. תרגומם של המילים, המשא ומתן ההלכתי ועבודת בית הכנסת, לדמות והצורה הנשיות – זו המטרה. אז למה להכניס למקומות הללו, שמהם אנחנו אמורים לצאת, את הנשים? לקבע את הגלות לעולמי עד?
שמעון אור
———-
ההלכה מאפשרת
ברצוני להוסיף מניסיוני לשיח שנעם פתחה בו, בעניין האפשרויות להפוך את בית הכנסת למקום רך ומזמין יותר עבור כל הציבור.
כשנבנה בית הכנסת שלנו ביישוב תקוע, לפני כשלושים שנה, אנחנו הנשים עמדנו על כך שלא נשב מעל לגברים ביציע, ולא נשב מאחורי הגברים. דרשנו שכולנו נשב באותו מפלס, ושהמחיצה תחצה את המתחם כך שהנשים ישבו לצד הגברים. בנוסף, לא הסכמנו לחלק את עזרת הנשים לשניים, כמתבקש על פי צורת האולם, כי רצינו שכל הנשים ישבו ביחד, באותו חלל. התוצאה אמנם פחות אסתטית, אבל הצלחנו ליצור סולידריות נשית, עם כל המשתמע מכך.
מרכיב שני המשפיע רבות על האווירה בעזרת הנשים ובבית הכנסת בכלל הוא רבה של תקוע, הרב מנחם פרומן. הרב מנחם באמת מכבד נשים ומעודד את שיתופן בבית הכנסת, ככל שמאפשרת ההלכה. כך, בעידודו ובתיאום עם רבנים נוספים ביישוב, הצלחנו לשלב נשים בתחומים הבאים: נשים הרוצות מברכות ברכת הגומל ואומרות קדיש יתום; נשים קוראות מגילת אסתר בקריאת נשים בבית הכנסת בפורים; נשים רוקדות עם ספר תורה בשמחת תורה; נשים דורשות דרשות בפרשת השבוע באמצע התפילה בבית הכנסת בשבתות; ספר התורה 'עובר' ליד המחיצה כדי שנשים יוכלו לנשק אותו; ועוד. ועם כל זה, לא נראה לי שנפרצו גדרות ההלכה או הצניעות. אבל יש כאן אמירה: המרחב של בית הכנסת שייך גם לנשים.
הנה עוד דוגמה: היה זוג שרצה לקיים קריאת שם לבתם בצורה שמשתפת גם את האם, ולא רק את האב. בסוף התפילה עמדו האב והאם בעזרת הגברים וניהלו טקס קריאת שם, בשיתוף המשפחה המורחבת, עם פסוקים מן המקרא, טקס הבנוי על מסורת 'יקית'.
אפשר לחשוש מפני המדרון החלקלק שעלול להביא לפריצות בהלכה, אבל יש לזכור שקיים גם מדרון חלקלק בכיוון השני, המביא לניכור ולהצבעה ברגליים של נשות ישראל שאינן מרגישות שייכות לבית הכנסת ולכל המתרחש בו.
לבסוף, ברצוני להציע פירוש חדש למאמר הידוע: 'קדש את עצמך במותר לך'. מקובל להבין את האמרה הזאת כהנחיה לצמצם את שטח המותר, ולהוסיף סייגים והחמרות. ברם, לענ"ד, בדור שלנו צריכים לחפש לא את החומרות, אלא את המרחב הפתוח יותר. אם נדע להרחיב את האופקים בתוך השטח המותר, בלי לפרוץ את גבולות ההלכה, נוכל להכניס יותר רכות לשמירת המצוות, כפי שכינתה זאת נעם, ויותר סובלנות. בכך 'נקדש' את המותר, ניתן לו מקום ולא נפחד ממנו, ונוסיף קדושה לחיי הדת של כולנו, נשים וגברים כאחד.
רות וולפיש
—————-
להמתין לסנהדרין
בשולי מאמרה המעניין של פרופ' נעם, אבקש להעיר כמה הערות נגדיות. ראשית, אני מסכים שיש צורך לחזור ולעיין בהלכה כפי שהיא, ולא להיתקע במוסכמות שהתקבלו גם בלי שום קשר להלכה הפסוקה. אך השאלה היא מה המוטיבציה לשינוי – לא במובן הפסיכולוגי, אלא ברמת ההצהרה על פני השטח – והדברים מתחברים לדברים שכתב פרופ' שנרב מעל דפי מוסף זה: האם אנו מנסים לחזור להלכה כפי שהיא ולכוון אליה בלא פניות, או שאנו מתייחסים להלכה כאיזה מין פלסטיק גמיש שאנו יכולים לכופף כרצוננו, עם "מנגנונים מרשימים ביותר המאפשרים עדכון ושינוי". רוצה לומר, האם המטרה המוצהרת היא פנימית – לכוון לאמיתה של תורה, או חיצונית – להחמיר, להקל, לקדם אג'נדה כזאת או אג'נדה אחרת. לאפשרות השנייה, אף שהיא פופולריות היום, אני לא רואה מקום של כבוד בשיח ההלכתי.
אקח לדוגמה את עניין העלייה לתורה של נשים. נעם מוצאת "פסק נידח וחריג" (כלשונה!) של מהר"ם מרוטנבורג (בעניין עיר שכולה כוהנים), שעל פיו היא רוצה להקיש על אפשרות להתיר עלייה כזו. אבל מהר"ם מרוטנבורג לא בא להתיר מתוך אג'נדה חברתית כלשהי, אלא כיישוב בין שני מקורות שונים, ואף נראה שפסיקתו הייתה תיאורטית בלבד. מכל מקום ברור שמבחינת כללי הפסיקה המקובלים, אם איננו מלבישים אג'נדות חיצוניות, אי אפשר לבטל את האיסור על נשים לעלות לתורה רק מכוח סברה כזו או אחרת בשאלה מהו "כבוד ציבור".
נעם מביאה כדוגמה את עניין התעטפות אישה בטלית ואת הרתיעה שהיא מייחסת לאנשים שיחשבו על אישה שעושה זאת, אף שאין עם כך שום בעיה הלכתית. כדי לנטרל את עניין יחסי גברים־נשים, אביא דוגמה אחרת: גבר שהולך בתפילין כל היום. גורם לכם רתיעה? להרבה אנשים כן. ואף שזה פשט ההלכה, מגבר שיניח תפילין כל היום אצפה שיעשה זאת מתוך שכנוע פנימי שכך ציוותה תורה, ולא ממניעים חיצוניים כלשהם. במקרה כזה אכן הרתיעה מובנת, ומובנים דברי הפוסקים שדיברו על "יוהרא" בהקשר זה.
נעם מדברת גם על דברים ש"אין לנו תשובה ואנו נבוכים לגביהם“ כמו “היחס להומוסקסואלים, ממזרות, איסור נישואין של כהן וגרושה“. אם אני מבין נכון, טענת נעם היא שבעצם חז“ל/התורה הלכו אחרי הנורמה בזמנם, ולכן אסרו את הנ“ל. אנו, שבזמננו הנורמה היא אחרת, צריכים להתיר זאת, אלא ש‘נעבעך‘ – לא מצאנו עדיין דרך להתיר. זו תפיסה שהיא גם שערורייתית מבחינה דתית, וגם מוזרה מצד האמת. אם הומוסקסואליות לא הייתה נורמה בזמן התורה, מדוע היה צורך בכלל להדגיש את איסורה? מדוע התורה אמרה שזה “מעשה ארץ כנען“?
ולמה לעצור שם? הרי גם איסור אשת איש מיושן לגמרי, ומבוסס על אותה תפיסה פטרונית של האישה כקניין האיש. שמא נוכל לבטל גם אותו בדרכים יצירתיות? ומחר תקום חברה שתטען שחוקי הקניין הם אנכרוניסטיים, ובהתאם נעדכן גם את “לא תגנוב(ו)“. ועוד היד נטויה.
תאמרו, הרי פוסקים רבים פסקו לפי רוח תקופתם? אולי, באורח לא מודע; אך הם לא הכניסו את ההשפעה אל מערך השיקולים הגלוי שלהם. לצערי, חוקרים רבים, הלהוטים לגלות השפעות חיצוניות על התפתחות ההלכה, מסרבים לעמוד על ההבחנה הזו. וכבר הרחיב בעניין הרב מיכאל אברהם, במאמרו “חוקר ובן ברית“ בכתב העת “אקדמות“.
אדגיש: אני מאמין גדול בצורך ברפורמות. ההלכה כיום היא שריד מאובן של חברה שהייתה בעבר, והיא צריכה לעבור שינויים רבים, לעומק. על שתי נקודות אני מתווכח: על הדרך, ועל המגמה. הדרך – צריכה להיות על ידי סנהדרין. עד אז אנו צריכים לכוון כמה שיותר לפשט התלמוד והפוסקים, ולא לעקמם כרצוננו. והמגמה – צריכה להיות התאמת היהדות למציאות המשתנה, ולא לערכים המשתנים. אחרת, מה הועילה התורה בהדרכתה המוסרית?
הלל גרשוני
————
שוויון בבית המדרש
שאלה מעניינת עלתה בקרבי בעקבות סמיכות המאמר של פרופ' ורד נעם למאמרה של יעל פרידסון על אודות תוכנית ההלכה לנשים של בית מורשה. מתברר שבניגוד לתיאור המציאות של נעם ולפיו 'מקפידים להחזיק [את הנשים] במצב של ידע יהודי סלקטיבי ובורות מכוונת' עומד התיאור של הנשים אצל פרידסון ולפיו 'שש שנים למדו נשים הלכות איסור והיתר, שבת ונידה ונבחנו עליהן'. אבל אי אפשר לשפוט את מאמרה המעניין של נעם רק על פי איזו שגגה שאולי יצאה תחת קולמוסה. יש בדבריה שאלות נוקבות המופנות אל הציבור הדתי, שאלות הראויות להתייחסות, ולפי שעה אשאיר לאחרים את המקום להגיב.
ברצוני להתמקד בפער. פרופ' נעם מציעה לנו לדמיין אישה עטופה טלית. היא מניחה (ודי בצדק) שרוב הקוראים (והקוראות) יירתעו מתמונה שכזו. אולם אם ההצעה הייתה לדמיין אישה עורכת 'סיום מסכת', הרי שאפילו אותם קוראים שהיו מסתייגים מתמונה כזו סביר שתגובתם הייתה לכל היותר הרמת גבה או נפנוף יד מבטל ולא זעם בנוסח 'רפורמים עליך ישראל'. במקביל, קוראים רבים היו מעלים פרצוף תמה – מה עניין דמיון לכאן, הרי אלו מעשים שבכל יום.
מדוע כל הצעות השינוי הנוגעות לבית הכנסת נתקלות בסירוב גורף (ואף בזעם ובגידופים כפי שמציינת הכותבת) ואילו לימוד תורה של נשים מתקבל במשהו שהוא בין קבלה בדיעבד ובין עידוד ממש? אין רבנים המציעים בפועל להעלות נשים לתורה ואילו רבנים המלמדים תורה לנשים, וברמה גבוהה, יש כחול אשר על שפת הים ובהם ראשי ישיבות ורבנים מפורסמים אחרים. קשה לתלות זאת בפערי זמנים של תהליכים. במארג הזמן ההלכתי (שבו מצטטים מהגמרא ומהראשונים) פער אפשרי של כמה עשרות שנים אינו נחשב משמעותי.
לכאורה, לו דבקנו בשיח שימור הכוח הפטריארכאלי בציבור ובקהילה, היה זה צריך להיות הפוך בתכלית. למתפלל מן השורה, לחזן, לעולה ואפילו לקורא בתורה אין מעמד של ממש בקהילה של ימינו. ברכת ה'חזק וברוך' או ה'שכוייח' נאמרת כלאחר יד. אין הדבר כן לגבי התלמיד חכם הזוכה להערכה. אותו שואלים, איתו מתייעצים ולדעתו יש משקל בקהילה, פעמים יותר ופעמים פחות. לכאורה הרצון לשמר את הכוח במגדר הגברי היה צריך להוביל לוויתורים בתחום הפולחן (בבחינת לעשות נחת לנשים) ולהתעקשות בתחום לימוד התורה. אבל אין זה כך. מדוע?
אני מעלה בדעתי שני הסברים. הראשון הוא טכני. הבעיה איננה מוקדי כוח כלל אלא התערובת. סוגיית ההפרדה בין המינים יצאה אמנם מפרופורציה, אולם דומה שבשני הקצוות של החיים, מצד אחד הקדושה (בבית הכנסת) ומצד שני, להבדיל, ההפקרות (חוף הים), יש יותר נטייה לתבוע הפרדה. כך נסביר את הקבלה (היחסית) של קריאת מגילה על ידי נשים וקבוצות תפילה נשיות.
הסבר אפשרי אחר כרוך בתפיסה של מקום הפולחן בעבודת ה' של האדם. לא שחלילה באנו לזלזל בפולחן שקובעת ההלכה, אלא שפולחן זה, כדרכה של ההלכה, נקבע על ידי ההלכה עצמה וכל כולו בא להראות כיצד מכניע האדם את עצמו בפני צו הא־ל. לא מדובר באדם המחליט לעצמו באיזו דרך תבוא דבקותו הדתית לידי ביטוי, ועל כן מניפולציות בתחום מוכרחות להעלות את סוגיית המוטיבציה ולעורר חשד שהנה הנה הוחלפה עבודת הא־ל בעבודת ה'אני'.
לעומת זאת, לימוד התורה בא לחזק את עבודת ה' של הלומד בקיום המצוות המוטלות עליו. כך גם העיסוק במערכת בתי הדין בא לחזק את היבטי הצדק והמשפט שהם יסודות החברה היהודית. החשיבות וההערכה שרוחש אדם מן היישוב לעיסוק זה הוא המאפשר לו לכבד ולהעריך את לומדת התורה מעבר לכל שאלה מגדרית.
הלל אפלבאום
———–
בעתיד הן ינהלו
האישה מסוגלת להצטיין בכל הדברים. הבעיה היא בגבר שנכשל במרחב הנשי
פרופ' ורד נעם מלינה בטענות ידועות נגד הדרת הנשים בבית הכנסת ובפרהסיא היהודית האורתודוקסית. אמנם אין טענות אלו, לדבריה, אלא ביטוי לצורך כללי וחריף יותר לתיקונים. אבל כרבי לוי יצחק מברדיצ'ב בשעתו, אנסה לסנגר קצת על המסורת בתחום שלדבריה אינו אלא משל.
הכותבת מתעלמת מהסאב־טקסט שעובר כחוט השני ברבות מאמירות חז"ל ובגישת ההלכה ביחס לנשים. ברי שיש כאן הדרה. אבל זו השיטה של התורה בתחומים נוספים. גם הכוהנים והלווים מודרים מלנחול בארץ ולנהל חיים רגילים של איש תחת גפנו ותאנתו, גם אם יחפצו בכך. עם ישראל כולו מודר מהרבה דברים שהגוי, גם לפי ההלכה, מותר בהם. ברמה העקרונית, קשה למצוא הבדל מהותי בין ההדרות למיניהן.
דומה למלאכית
דרך התורה היא לכפות אוכלוסייה מסוימת להתמקד בנושא חיוני וקריטי אפילו כאשר הרבה יחידים בתוכה חפצים לעשות שבת לעצמם ולהתנהל כאוכלוסייה אחרת. לא שוביניזם בהכרח מניע כאן את ההלכה המונעת מאישה את ההשתתפות בבית הכנסת ובחיי הציבור. יש כאן ניסיון לנתבה, עם כפייה מסוימת שכאמור מאפיינת גם את הגישה לכוהנים ולויים, לכיוון של שמירת ערכים ומטלות שהזנחתם עלולה להרוס הכול.
אין ספק שהאישה מסוגלת, במיוחד בימינו, להצטיין בכל הדברים שהגבר ממונה עליהם. הבעיה היא בגבר. הוא נכשל כאשר הוא הופך ל"עקר בית". מחקר שנעשה לפני כעשור בבריטניה, שבמסגרתו התחלפו תפקידי הנשים באלו של הגברים, הוכיח זאת. הנשים שיצאו לעבודה הוכיחו הצלחה מרשימה כמעט בכל התחומים לא פחות מזו של הבעלים. אבל האחרונים שנשארו בבית הזניחו את הכול. סוף דבר האישה נאלצה לעבוד במשמרת כפולה; עם שובה לבית נאלצה לתקן את כל מה שקלקל או הזניח הבעל.
בניין הפנים – התא המשפחתי, גידול הילדים, הדאגה לבעל ולבית בכללו – הוא טריטוריה נשית מובהקת, והגבר ברוב המכריע של המקרים פשוט אינו מתמודד עם הנדרש שם. לכן הוא מודר טבעית מהפנים ומוצא מפלט – לטוב ולמוטב – בחוץ, בעסקי פרהסיא וציבור, בכל המוציאו מהבית ה"מלחיץ".
נעם ודאי יודעת שביהדות הפנים חשוב לאין ערוך מהחוץ. האוהל, המסמל את האישה, הוא גם הסמל לקדושה ולטהרה. רשות הרבים על פי רוב מתאפיינת בטומאה, ברשע, ובמקרה הטוב – בשטחיות ובאיוולת של המוניות. לכן האישה מופקדת על ה"תיק" היותר חשוב, שרק היא מסוגלת לנהל בהצלחה ובנאמנות. מכאן נובעים המנהגים והדינים בהלכה המפקיעים אותה מעסקי הציבור. אלו שייכים ל"נערים" ה"משחקים" לפניה.
אף תלמוד התורה נועד "לאלף" את החיה שבאדם, המתחבאת בגבר רווי הטטסטרון הרבה יותר מאשר בנקבה. זו, לפי המהר"ל (ב"גור אריה" בפרשת יתרו שמות יט, ג, וכן ב"דרוש על התורה"), דומה למלאכית ונוחה לקבל את דבר ה' הרבה יותר מאשר הגבר. הרוחניות מגיעה אליה ב"נחיתה רכה". היא מזומנת לדבר ה' יותר מהאיש. מי יודע אם לא זו הסיבה לריבוי בעלות התשובה, לפי הסטטיסטיקה כמדומני ביחס של שתיים לאחד, לעומת בעלי התשובה.
עדיפות על גברים
אין ספק שגברים ונשים הם שונים. ברמה האידיאית, לפחות לפי המהר"ל, נשים עדיפות על גברים בסך הכול. כיוון שהעולם הזה – עד לעתיד לבוא – הוא בגלות, אז הפרהסיא שייכת לגברים. אלו שנוטים יותר לאלימות, החזקים וגדולים במבנה גופם ובמסת השרירים שהעניק להם הטבע (בלשוננו – הקב"ה) וששים אלי קרב, מצליחים לשלוט יותר ברשות הרבים. העולם הברוטלי שלהם זקוק לעידון בתלמוד תורה, במצוות הציבור וכיוצא בכך.
נשים, שהן שמימיות יותר, ממילא מופקדות על "נחלת הא־לוהים" של המשפחה והבית, מקום שבו הרוך, החמימות והעדינות הם הערובה להצלחה. לעתיד לבוא, עת אור הלבנה יהיה כאור החמה, כנראה שנשים תנהלנה לא רק את הקתדרות ליהדות באקדמיה אלא אולי גם את בתי הכנסת ואת הסנהדריאות.
לא באתי כאן לפלפל וגם לא להציג גישה אפולוגטית, פטרנליסטית או דברי מתק שפתיים. בוודאי שבמישור המעשי של היום יש הרבה היתרים ואפשרויות לשינוי מעמד האישה. פשיטא שיש גם הרבה עוולות שאין להן ולא כלום לנשמת ההלכה, והן התפתחו כעשבים שוטים בערוגתה בידי גברים אלימים בנפשם ובטבעם. ועדיין הדברים ברובם נכונים ותקפים.
מציאות החיים היום, שבה האישה מומרצת 'לעשות קריירה' ואילו גידול הילדים מגיל אפס נמסר בידי "בתי חרושת" בדמות משפחתונים וצהרונים – היא קטסטרופה בעיני בעלי מקצוע רבים. אלו הנכנסים לתמונה כאשר הילדים המוזנחים על־ידי אמהות שאין להן זמן וסבלנות מגיעים לטיפולים פסיכולוגיים ואחרים יודעים זאת. אין ספק שכל אישה מוכשרת היום, בזכות הטכנולוגיה והעזרה הזמינה לניהול הבית, יכולה להצטיין בקריירה בכל תחום. אדרבה, שתעשה זאת בזמן הפנוי הרב שנוצר בשעות שבהן הילדים גדלים קצת ויוצאים מהבית. אבל מכאן עד לזלזול נפשע בתפקידי אמהות ושמירה על הקן המשפחתי – סגולה שאין אלא לה – והשקעת משאבים חברתיים וכלכליים אדירים מצד המדינה לעידוד האישה "לממש" את עצמה מחוץ לבית, רחוקה הדרך.
התורה באה לתקן זאת, ולהקל על האישה דווקא בנקודה זו. היא הדירה אותה מאחריות לפרהסיא, כדי שתתרכז באחריות לדברים שבהם אין לה תחליף וממלא מקום. אם היא יכולה לקיים גם את החוץ וגם את הפנים – תבוא עליה ברכה. ברמה הדתית, בזירת בית הכנסת ובית המדרש, בניהול הקהילה לרבות הפוליטיקה הנלווית אליה, עדיף שתותיר את האחריות בידי הגברים חסרי הישע והתועלת בתחום הבית.
הניסיון מוכיח שנשים חרדיות וחרד"ליות רבות רואות עצמן מאושרות ומלאות סיפוק לא פחות מאחיותיהן המרבות להתלבט ולהשתתף באקספרימנטים תיאולוגיים ומגדריים. האם הראשונות כולן פרימיטיביות פונדמנטליסטיות? מסופקני.
ישעיה שטיינברגר
הרב ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת הכותל, ורב שכונות בירושלים
———–
רכות וכעס
מאמרה של פרופ' ורד נעם עורר התרגשות גדולה. כשוך ההתרגשות אני מבקשת להסביר את פשר ההתקבלות הרחבה של הדברים והאדוות הרבות שעוד צפויות להם. הקשר זה יוכל לעזור, כך אני מקווה, למתנגדים ולתומכים להבין לאן מועדות פנינו.
כוחו של המאמר בהתרחקות המודעת שלו מהאינטרס של נשים, כשהמבט הרחב פונה אל הקהילה כולה, וגברים במרכזה. נקודת המוצא שלו היא שלא “ענייני נשים“ בראש מעייני הכותבת, ותמציתה בהכרזה שהמאמר “איננו מניפסט פמיניסטי“. ההתכחשות לאינטרס הפמיניסטי היא הכרח מוכר למי שמבקשת את אמון הציבור הרחב. זה כואב אבל עובד. זאת על אף שאפשר היה לנתח את חלקיו השונים של המאמר כפרי מובהק של המחשבה הפמיניסטית, ועל אף שפרופ‘ נעם הכריזה בבמות אחרות שהיא צועדת בדרך שכבשו פמיניסטיות שקדמו לה מתוך הכרת טובה עמוקה. מסתבר כי פנים רבות לפמיניזם, וזה הנסתר, הטוען לכאורה טענה רחבה יותר מאשר טובתן של נשים, הוא רב כוח.
בחירה זו היא גם אחד התוצרים של החיפוש המתמיד של תוקפי הפמיניזם אחר ‘טוהר המניע‘ של נשים. התנערות זו של נעם הופכת אותה לאישה שאין לה מניע זר. היא אינה תובעת, חלילה, את צורכיהן של הנשים אלא של כלל הקהילה. כאן כבר קשה יותר להניח מניעים מפוקפקים.
שנית, על אף שהכותבת מצביעה על הכשלים העמוקים, התביעה של נעם בשורה האחרונה מצומצמת מאוד. ממש אפשר לשמוע את ההקלה מהאגף השמרן. זהו? רק לקבל את האבלה לאחר ‘לכה דודי‘, דבר תורה מפי נשים (אפשר כמובן גם לאחר התפילה) וכו‘. יש פער די מדהים בין ההשתמעויות מרחיקות הלכת של הדברים לבין התביעה התכליתית הנובעת מהם.
ויש עוד מרכיב חשוב שמאפשר את ההתקבלות של המאמר הזה: לכאורה אין בדברים כל כעס. יש רק עלבון, כאב ותסכול. עמדה כזו נוחה גם היא למיינסטרים. ההיפגעות היא ‘נשית‘ והיא מגייסת את הגברים להצלה. לא כן כעס. כך, בהתאם לאנרגיות ‘נשיות‘ אלה בסופו של דבר תובעת הכותבת גם מהמנהיגות ‘נשיות‘, ובמילותיה: ישרות ורכות. אולי במודע ואולי לא, משלחת נעם את שפת הנשיות אל העולם. כל כך יותר קל מאשר מילים אחרות: חס וחלילה לא שינוי, שבר, חידוש או פרדיגמה אחרת. רק רכּוּת. כאילו לומר: מה כבר ביקשתי? נעם ממלאת אחר הציפיות מנשים: להזמין גברים אל ה‘נשיות‘ הרכה שלהן. וכמה מתוחכמת הבחירה הזו. הרי הדברים חדים כתער, נוקבים, מרעידים את האדמה, והם מכונים כאן: רכות. האם זו טקטיקה או אסטרטגיה? פסיכולוגיה או סוציולוגיה? אני לא בטוחה שזה משנה. מכל מקום, מסתבר שאפשר לוותר על החרדה שנשיות וגבריות אינן רלוונטיות עוד. מסתבר שאפשר לוותר על החרדה שהגבריות והנשיות ייעלמו. הן עוד כאן.
אבל יש לדעת: הרכות הנשית הזו, התיקונים הקלים, ההמשגה מלימודי תרבות הארוגה בנינוחות בים ההלכה וגם האישיות הנעימה להפליא של הכותבת אינם מבטיחים שקט תעשייתי. דבריה פותחים סדק בלבותיהם של רבים, וההבשלה הפרטית של פרופ‘ ורד נעם להשמיע קול ציבורי בנושא זה מבשרת קול חזק ומשמעותי שכבר נשמע בעבר ועוד יבוא בעקבותיו בנושאים בוערים נוספים, ולו בשל היושר האינטלקטואלי שהוא חלק מזהותנו הדתית. ניכרים דברי אמת.
אני אסירת תודה לורד נעם על הדברים. כי יש צורף דחוף בכל הקולות: המתונים והחדים. אנחנו זקוקים לרכות אבל גם אסור להחניק את כוחו המניע של הכעס. רק שילוב של הקולות כולם יביא, בע“ה, לתיקונה של הקהילה כולה.
חנה פנחסי
————
מרחב נשי מקודש
במאמרה מתארת נעם שלוש דרכי התנהלות של נשים לנוכח ה"שקיפות" שלהן בבית כנסת מסורתי והעמדתן מאחורי מחיצה: השלמה עם המצב שזוכה לעידוד מהקהילה, ניסיון לחולל שינוי במרחב הקיים שזוכה להתנגדות, וויתור על בית הכנסת כמרחב של קודש בכלל וחיפוש חיי חולין משמעותיים.
ביישוב נווה דניאל שבו אנו גרות מתקיים כבר למעלה מעשור מרחב עצמאי של תפילה – "שירת רבקה" או "תפילת נשים". אנו מבקשות להציע כאן את מרחב התפילה שלנו בתור דרך רביעית אפשרית.
תפילת הנשים שלנו מתקיימת כל שבת וחג, ומתנהלת באופן זהה כמעט לתפילה בבית הכנסת, למעט דברים שבקדושה (שדורשים מניין של עשרה). כל שליחת ציבור מביאה את טעמה המיוחד ואת מנגינותיה – מנגינות מבית אבא וסבא מתערבבות עם מנגינות עכשוויות. בנות צעירות ונערות שמצטרפות לאמותיהן סופגות את האווירה ואת המודעות לעצם האפשרות לייצר מקום רוחני נשי פעיל ומשמעותי. לא מעט סבתות ואמהות של חברות הקהילה מקבלות הזדמנות לעלות לתורה לראשונה בחייהן. התפילה כוללת קריאה בתורה (לעתים מתוך חומש ולעתים מתוך ספר), דיון על פרשת השבוע, טקסי בת מצווה, טקסי קריאת שם לתינוקות, והתייחסות לאירועים מיוחדים במעגל החיים. בנות מקבלות הזדמנות לשיר יחד "אנעים זמירות", ולעתים ניתן לראות גם בן שמצטרף לחבורה.
תפילת ימים נוראים מהווה במובנים רבים את השיא של השנה.
לפני כשנתיים "אימצנו" יחד, כקהילה, ספר תורה ששרד בשואה, כל אחת השתתפה כפי יכולתה בתיקונו, וכמה מחברות הקהילה רקמו פרוכת לארון הקודש. התפילה יוצרת מקום מכבד, פתוח ומקבל עבור כל אחת שרוצה למצוא את מקומה הרוחני, את קולה האישי מול א־לוהיה, את נקודות החיבור שלה אל הפרשה של אותו שבוע. אף אחת אצלנו לא מרגישה "שקופה".
מעבר לכך, אנחנו מתמודדות ללא הרף עם אתגרי התפילה עצמה כעמידה מתמדת מול הקב"ה – ולא כזו שתהפוך להיות טקס שגרתי בלבד. אנחנו שואפות להפוך את התפילה לחוויה שתקרין על החיים כולם.
סביב התפילה התגבשה קהילת נשים שלומדת יחד בהזדמנויות שונות, וחושבת יחד על המשך התפתחות והתקדמות רוחנית. יש אמנם דמיון מסוים בין הדרך שבה מתנהלת הקהילה שלנו לבין נשים שפרשו מרצון מחיי בית הכנסת. לא יכולנו לחולל שינוי במרחב בית הכנסת הקיים, ולא יכולנו עוד להישאר בשקיפותנו. אבל בעוזבנו את בית הכנסת ה"מסורתי" לא היינו מוכנות לוותר על מרחב של קודש.
כמובן שאנחנו מתמודדות עם אתגרים לא מעטים, כגון "הרמת גבה" מצד חלק ניכר מהקהילה הרחבה, או תחזוקת "שגרת תפילה" ללא החיוב במניין.
אנחנו עדיין מחפשות את דרכנו המיוחדת כקהילת נשים מתפללות. השאלות עולות כל הזמן: האם אנחנו מעוניינות לחקות בדיוק את המניין ה"גברי"? האם אנחנו מעוניינות לשמר שגרה או לחפש מקומות להתחדשות רוחנית? והחשוב מכול: כיצד יוצרים – למרות ההתנהלות ה"נפרדת" – שותפות זוגית ומשפחתית סביב תפילה ועבודת ה'?
לא עם כל אתגר אנחנו מצליחות להתמודד וטרם מצאנו תשובה לכל שאלה. ייתכן ש"הדרך הרביעית" שלנו אינה מהווה פתרון אידיאלי למצוקות שתיארה נעם – בעיקר מכיוון שלא יצרנו שינוי בבית הכנסת ובקהילה אלא מחוצה להם. עם זאת – יצרנו מרחב קודש משמעותי שבו כל אישה יכולה למצוא את הדרך לעבודת ה' ייחודית לה.
אביטל כהן־ברנר, שלומית איתם,
מרים אדלר, תניה רגב
————–
חרדת הזהות ושעת הכושר
אנו שותפים להזדמנות ראשונה בהיסטוריה, האנושית וגם היהודית, להרפתקה מלאת חדווה של עיצוב זהות שאינה מיוסדת על אדני עוול. ורד נעם משיבה
הסופרת האמריקנית השחורה, טוני מוריסון, כתבה פעם: "נקודת התורפה שלי היא ברומנטיזציה של השחוׂרוּת, לא בדמוניזציה שלה. בהכפשת הלַבְנוּת, לא באישורה". הרב ישעיה שטיינברגר נוקט כאן בדיוק אותו תכסיס ישן כשהוא מאשים את הגבר בסרבול שלומיאלי עתיר טסטוסטרון ומעתיר על האישה שבחים שמימיים שנועדו להשאירה במטבח. עוד טוען הרב:
"גם הכוהנים והלוויים מודרים מלנחול בארץ… עם ישראל כולו מודר מהרבה דברים שהגוי מותר בהם… קשה למצוא הבדל מהותי בין ההדרות למיניהן".
לא, לא קשה, דווקא קל למצוא את ההבדל. כהנים נאסרים באיסורים שונים, מפני שנתחייבו במצוות יתרות. ואילו ישראל כולו, ממלכת כהנים וגוי קדוש, נאסר באיסורים שאינם חלים על עמים אחרים, מפני שהבחירה מטילה עליו מצוות. נשים ועבדים, לעומת זאת, הורחקו מהמרחב שבו מתממשות רבות מהמצוות הללו, ונפטרו מחלקן. זוהי היפוכה של בחירה והיפוכה של קדושה. אם עולם הערכים של חז"ל מקובל עלינו, כדאי לדעת שהם מדדו את ערך חיי האדם, פשוטו כמשמעו, במידת חיובו במצוות. כל המקודש מחברו קודם את חברו, והמחויב יותר, חייו קודמים לחיי חברו. על כן קבעו חכמים ש"האיש קודם לאשה להחיות" (משנה הוריות ג, ז, ועיינו פירוש הרמב"ם למשנה. גם זה מהדברים שאין מלמדים באולפנה).
זהו גם הרקע לברכות "שלא עשני גוי/ עבד / אישה", שהן למעשה ברכות על חיוב במצוות בסדר עולה בסולם העדיפויות. כל הפטור ממצוות רבות יותר מצוי בדרגה נחותה יותר של הסולם. על כן, ההנמקה הרווחת בדבר פטוׂר ממצוות כסמן של "מלאכיוּת" היא ילידת אפולוגטיקה של העת החדשה, ואין לה על מה שתסמוך בדברי חכמינו.
כמו כן, ראוי לתת לב לעובדה שהאידיאליזציה של חיי המשפחה וגידול הילדים אינה משמשת לעולם (!) בפי חז"ל הנמקה לפטור של הנשים ממצוות או מלימוד תורה. הקביעה ש"אין סיפק בידה לעשות" מנומקת רק בהנחה ש"רשות אחרים עליה", כלומר שהיא משועבדת לבעלה. ה"אישה" המתוארת כך כבר אינה קיימת. היא פיקציה הלכתית שתכליתה "דרוש וקבל שכר", כמוה כעבד וכמצורע. אני ראיתיה וישבתי על קברה.
האם עוד יש צורך להסביר שבני אדם פועלים במישור הפרט והמשפחה כמו גם במישור החברתי והציבורי, ואין האדם שלם בלא לפעול באחד מהם? האם יש צורך להרבות דברים בדבר חשיבותם העצומה של חיי ציבור יהודיים, בדבר חשיבותה של תפילה בציבור ובדבר משמעותו של לימוד תורה? האומנם גם בית הכנסת ובית המדרש "מתאפיינים בטומאה, ברשע ובמקרה הטוב – בשטחיות ובאיוולת של המוניות"?
בדורנו מטופלת אישה בילדים קטנים בערך חמש עשרה מתוך כשמונים או שמונים וחמש שנות חיים. האם לא מגוחך במקצת לטעון כנגד נערה בת שתים עשרה או אישה בת שישים שעליה להתרחק מבית הכנסת כדי "לנתבה, עם כפייה מסוימת" לטיפול בילדיה? ומדוע מוצאות משפחות בדורנו, ומשפחות חרדיות בכלל זה, פתרונות לטיפול בילדים כשמדובר בעבודה ובצורכי חולין של האישה, אבל לצורכי הקודש אין הן מפעילות פתרונות כאלה? אשר להמון הנשים החרדיות והחרד"ליות ה"מאושרות ומלאות סיפוק", הריני מאחלת להן מעל במה זו אושר כפול ומכופל.
ראוי להגיב גם לדבריו של יואב שורק, מפני שהם מבטאים חרדה עמוקה שאינה רק חרדתו שלו. שורק כותב: "בית הכנסת, ומקורות ההלכה, יכולים בקלות להשיב את הנשים למעמד שלעתים היה להם בתוך בית הכנסת". אלא מאי, "כל עוד יש בבית הכנסת תזכורת למושגי היסוד המהותניים של גבר ואישה, גם אם היא נעשית בצורה שיש בה אפליה מקוממת לעתים, לא אבדה תקוותנו לשמירת הגחלת של הנורמליות". במילים פשוטות יותר, הוא מודה שאין מניעה – מצד הטבע או ההלכה – שנשים יתעטפו בטלית ויקראו בתורה, אולם יש לייצר מניעה זו באופן מלאכותי, שאם לא כן כיצד ייבדלו גברים מנשים. ובניסוח מדויק עוד יותר: אם יסתבר לפתע שהן יכולות, ואף רשאיות, במה יוודע אפוא שאנו גברים.
זהות עצמית – אישית או קיבוצית – טבעה שהיא נקנית מבפנים, ואין גובים אותה מנכסיהם של אחרים. היא מתגבשת מתוך חירות ולא בדרכי דיכוי, הגבלה וכפייה. הדרך הקלה לייצר זהות היא לכפות על הזולת בערות ולהתגדר בחכמה, לתלות בו חולשה ולהתהדר בשלטון, לכבול אותו אל החולין ולהתעטר בקדושה. אבל מלבד העוול שבדבר, מדובר גם בצעד חסר תכלית. שהרי אם המגבלות שגוזר שורק על הנשים אינן מוצדקות מצד עצמן, כפי שהודה בעצמו, הרי גם "מושגי היסוד המהותניים" הנגזרים מהן יהיו מוטעים, ובעיקר – הדיוקן הגברי שהוא גוזר מהם כתשליל נמצא שגוי מעיקרו.
אכן, ההגדרות הישנות הופרכו. כשם שבעולם שבחוץ התברר שקניין הדעת, המנהיגות, כושר השיפוט והשייכות אל המרחב הציבורי אינם מגדירים של זהות גברית, כך כבר עתה מתברר שאישה הרוכנת על דף גמרא אינה מצמיחה זקן, והוא הדין, כך יתברר בעתיד, לקוראת בתורה ולמתעטפת בטלית. אגב, גם הגברים זכו בקרבה נפלאה אל ילדיהם, שאבותיהם בשעתם לא זכו לה. וראו זה פלא, הם אינם נזקקים לשם כך לנס שאירע למרדכי היהודי בהיותו אומֵן את אסתר.
תנוח דעתך, יואב. בני אדם תמיד מוצאים דרך לבטא את זהותם המגדרית באופן אותנטי. כבר עשורים רבים שאנו עדים למציאותן של נשים נשיאות מדינה וראשות מפלגה, נשות עסקים, שופטות וחוקרות, ועדיין חנויות התכשיטים לא נסגרו וחברות הקוסמטיקה לא פשטו את הרגל. אבדן ההגדרות הישנות אינו הזמנה לחרדה ולהתבצרות בשקרים ישנים. ההפך הוא הנכון. זוהי הזדמנות ראשונה בהיסטוריה, האנושית וגם היהודית, להרפתקה מלאת חדווה של עיצוב זהות שאינה מיוסדת על אדני עוול. המדובר בתהליך תרבותי כלל אנושי ארוך מאוד, שלא אנחנו – ובוודאי לא בית הכנסת שלנו – מופקדים עליו.
לסיום אודה לעורכי המוסף הזה, שאירחו אותי ברוחב לב וברוחב יריעה, ולאנשים ונשים רבים מספור שהציפו אותי בתגובות, עתים מתוך הסכמה מלאה ועתים מתוך מחלוקת, אבל כמעט תמיד מתוך כנות והתרגשות. ועל הכול אני מודה למַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, שכיוון את דבריי לאיזו שעת כושר מופלאה שלא חזיתי מראש, שעת כושר שעטפה את מאמרי בהקשבה שלא פיללתי לה.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ד שבט תשע"ג, 25.1.2013
![]()
![]()
